יום שבת, 22 באוקטובר 2011

מנהטן - במרחק הליכה

כמה שאני אוהבת לחזור למקום שכבר ביקרתי בו! בלי תכנונים מראש, בלי ריצות אחרי נקודות עניין, בלי תלות במזג אויר הפכפך.
שלא תחשבו לרגע שאני לא אוהבת להגיע למקום חדש - זה מדהים, אבל זו חוויה לגמרי אחרת כי בביקור הראשון אני בדרך כלל יודעת כיצד יושקע חלק נרחב מהזמן שלי שם. ביקורים חוזרים הם הזדמנות נהדרת לשוטטות חסרת מטרה והעמקת ההיכרות (טוב נו וגם לשופינג ללא רגשות אשמה). כזה היה הביקור האחרון שלי בניו יורק - 6 ימים, 4 מסלולי הליכה, כמה מסעדות מוצלחות, כמה מוצלחות פחות, קצת שופינג ושאלה אחת שעדיין תלויה באויר.
שנתחיל ללכת?

צפון - Central Park
כמעט בכל סרט אמריקאי שעלילתו מתרחשת בניו-יורק, סצינות הריצה מצולמות בסנטרל פארק. כנראה שבגלל זה הוא גם מסלול ברירת המחדל שעולה בראש כשקמים ב-6 בבוקר ומחליטים שאם כבר ג'ט לג, אז לפחות נעשה קצת ספורט.
מה ראיתי?
הקהל שפוקד את המקום הוא ברובו בעלי כלבים שיוצאים לטייל עם חבריהם על 4 וחבורות ריצה יחסית גדולות ומקצועיות למראה (בעיקר בשל העובדה שכולם לבושים בבגדים קצרצרים כשהטמפרטורה בחוץ מתחת ל-15 מעלות).
מחזה מעניין היה חנות הדגל של אפל שנמצאת על השדרה חמישית בסמוך לסנטרל פרק. מצידה האחד שקט - מיצג אבל לזכרו של סטיב ג'ובס שכולל מאות תפוחים נגוסים, עטיפות של אייפונים ואייפודים, זרי פרחים והספדים. מצידה השני המולה - תור ללא סוף של אלפי אנשים שמחכים לרכוש את האייפון החדש שיצא לפני כמה ימים. בחיאת חבר'ה! לא חבל על הזמן? מה כבר יקרה אם תזכו לדבר עם סירי בעוד חודש? (חבל שאני לא יודעת להגיד את זה לעצמי כשאני מחכה בתור לקנות שימלה חדשה :-)
מה אכלתי?
סטארבקס. אם כבר בוקר אמריקאי אז עד הסוף. הטעם? בדיוק כמו שציפיתי - בינוני.
מה הבנתי?
סנטרל פארק הוא בהחלט בחירה טובה כשמחפשים מקום לצעוד בלב ליבה של מנהטן. הוא מציע מדשאות אינסופיות, נוף על גורדי השחקים ושבילים סלולים ורחבים, אבל הוא ממצה את עצמו די מהר כמחפשים גם חוויות מעבר לספורט.



דרום - Broadway street
פינת הטריוויה
רחוב ברודווי הוא רחוב הארוך ביותר במנהטן ומסתבר שגם אחד הארוכים בעולם, אז אם ישאלו אתכם על זה בשעשועון טלוויזיוני, תזכרו אותי :-)
מה ברחוב?
אנחנו הלכנו עליו מ-Madison square ועד לגראונד זירו. מדובר ברחוב הומה אדם ומלא בחנויות מגניבות, ולכן גם השופינג הצטרף לחגיגה (הוא היה חייב להגיע מתישהו, לא?).
בנוסף, הקטע שלאורכו הלכנו מוצף באינספור דוכני אוכל רחוב שהעלו ריחות מבחילים של בשר ממקור לא ידוע (לדעתי מדובר בתופעה שגדלה הכי הרבה מאז הביקור האחרון שלי בניו יורק לפני 3 שנים).
מי ברחוב?
במהלך ההליכה, פגשנו בגרסא האמריקאית של המחאה על יוקר המחיה - מצעד של אנשים שהניפו שלטים עם שלל סיסמאות על הפחתת התקצוב של מלחמות והפחתת הכוח של בעלי ההון. אגב, למקרה שתהיתם, גם פה ישראל איכשהו יצאה אשמה.

מערב - Hudson River Greenway
מדובר במסלול ההליכה המהנה ביותר שלאורכו צעדנו ואני אפילו לא יודעת להסביר למה, אבל כנראה שזה תמהיל של שביל אינסופי לאורך הנהר עם נוף מקסים, מזג אויר מושלם, והמון רצים ורוכבי אופניים שפוקדים את המקום.
בדרך אל - 
כשהתרחקנו ממדיסון סקוור לאורך רחוב 25 מצאנו שם שוק פשפשים ענקי ומגניב שפתוח בכל שבת וראשון ונמצא בחניון דו קומתי. תכשיטים, תמונות, פסלים, כלי אוכל, בגדים, בובות ומה לא. מדובר באחד מהמקומות האלה שבהם העיניים מתפזרות כי יש הכל מכל וכל. אני בטוחה שאם משקיעים קצת בחיטוט, אפשר למצוא שם דברים ממש מגניבים.
בדרך מ - 
למי שקרא את הסטטוס שלי בפייסבוק - אתם יכולים לחסוך מעצמכם את הפסקה הבאה.
בדרך חזרה למלון עברנו ליד גינה ציבורית בשם Chelsey park שהיתה מקושטת בורוד. התקרבנו בשביל לבדוק מה קורה שם ומיד כל האנשים שנכחו בגינה קפצו עלינו בקריאות שמחה ומחיאות כפיים. בגלל הכוונות כל כך טובות שהם שידרו לא יכולנו שלא לזרום איתם. כשדעכה ההתרגשות שאלתי, מה פשר הדבר. מסתבר שבאותו היום התקיימה בניו-יורק צעידה של נשים לבושות בורוד להרחבת המודעות לסרטן השד וצ'לסי-פארק היה נקודת הסיום. אנחנו לבשנו ורוד באותו היום. הם חשבו שאנחנו הצועדות הראשונות שסיימו את המירוץ. אופס...
ולארוחת הבוקר - 
פיצה! עברנו ליד סניף של דומינוס ולא יכולנו לעמוד בפיתוי הפיצה הטריה. בפנים גילינו משהו שהוא כנראה חוק מחייב בארה"ב - ליד כל מנה רשום הערך הקלורי שלה. אז כן, לראות מספר בעל 4 ספרות ליד פיצה בינונית יכול להיות די מרתיע (במיוחד שגם אחרי שמחלקים אותו ב-2 הוא נשאר 4-ספרתי), אבל היתרון הוא שזה גורם לך לאכול בלי להגזים. לסיכום - שאפו.

מזרח - East River Promenade
הטיילת המזרחית של מנהטן היא כמו הטיילת המערבית בשחור לבן - יש בה פארק עם דשא ושבילים, יש נוף לנהר, יש אנשים חייכנים לאורך הדרך. לכאורה יש הכל, אבל משהו שם לא מנגן כמו שצריך. יש סיכוי שלא הייתי טורחת אפילו לספר על המסלול הזה, אם לא ארוחת הבוקר שהתלוותה אליו.
אז למה סיפרתי על המסלול הזה?
בדרך חזרה, בפינת הרחובות 20 וברודווי הרגשנו ריח נהדר של אוכל באויר. כזה ריח שגם אחרי ארוחה יכול לגרום לי להיכנס לדלת שממנה הוא מופץ. אז נכנסנו. מאחורי הדלת גילינו מפעל קטן לייצור גבינות שבו כל תהליך ההכנה של הגבינה מתבצע חדר זכוכית גדול במרכז ומסביבו כיסאות ישיבה שעליהם ניתן לשבת ולצפות בתהליך ההכנה בזמן שאוכלים ארוחת בוקר ממבחר הגבינות הביתיות שלהם. אכלנו טוסט וסלט עם גבינה כחולה - שהיו אפילו די יקרים (10-12 דולר למנה די קטנה) אבל לגמרי מצדיקים את התמורה הטעימה והטריה. אז כשאתם באזור, בקרו ב-Beecher's. הנאה מובטחת.

ומה עם אוכל?
מנהטן מלאה במסעדות וזה ידוע. במסגרת הקונספט הלא מתוכנן של הטיול, לא עשיתי עבודה מוקדמת של חיפוש נקודות עניין קולינריות, אלא בחרתי באופציה של להתרשם ולהתנסות.
מקומות מומלצים מאוד (כולם ברובע Flatiron שבו השתכנו):

DUO
מסעדה-לאונג' מפונפנת בשד' מדיסון. חלל המסעדה מעוצב בקפידה ומשרה אוירה דרמטית ואפלה. הגימיק המגניב הוא תפריטים מוארים. כשהמלצרית מגישה את התפריט הוא נראה כמו כל תפריט אחר במסעדה רצינית - כריכת עור קשה וכבדה, אבל כשפותחים אותו, מסתבר שמדובר בשני מסכים מוארים שעליהם מוקרן התפריט.
אבל בשביל מסעדה טובה, עיצוב מרשים, תפריט יין עשיר וגימיקים מגניבים אינם מספיקים. אז כן, גם האוכל פשוט נהדר. התלהבתי במיוחד מפיצה עם פטריות כמהין - מנה פשוטה עם טוויסט מרענן. מנות מעניינות נוספות שהוגשו אל שולחננו -  טורטליני ממולאים בבשר אוסובוקו רך ונימוח ברוטב יין אדום ופטריות קטנטנות ולקינוח - מגדל שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים ביתית מלווה בגלידת בוטנים - ללקק את האצבעות.

SUSHI SAMBA Park Ave.
החלטתי שבגלל שהייתי בסניף הישראלי ובסניף במיאמי, אני צריכה לפקוד גם את הסניף הניו יורקי.  החלטה נכונה - אוירה צבעונית ושמחה, צוות אדיב וחייכן, קינוח מפתיע (סורבה תפוח ירוק ווסאבי!!!) וכמובן סושי מ-ע-ו-ל-ה.

Eataly
אם הייתי צריכה לדמיין את מתחם האוכל המושלם, הוא היה כולל שוק ענק עם ירקות ופירות צבעוניים וטריים, גבינות משובחות, מדפים עמוסים בבשר מובחר, עמדת דגים טריים ופירות ים, מחלקת פסטות טריות ורטבים, מאפיה שמפיצה ריחות של לחמים טריים, קונדיטוריה עם קינוחים יפיפיים וטריים, מסעדת פיצות ופסטות, מסעדת דגים, פרומז'רי ושרקוטרי שבהם אפשר להנות מארוחת גבינות ונקניקים המוצעים למכירה, עמדת אלכוהול עם יין ובירות, אזור של ספרי ואביזרי בישול ובית קפה לסיום. מסתבר שמישהו כבר חשב על זה קודם....
מוטו חדש לחיים
אחרי כמעט שבוע באחת הערים המגניבות בעולם, עיר כל כך עשירה ומגוונת מבחינת אוכלוסיה, אוכל, בידור ומה לא, נותרתי עם שאלה אחת ללא מענה - מתי לעזאזל הם ילמדו להכין קפה נורמלי?

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

בשנה הבאה נשב בפינת ישיבה אלטרנטיבית


במסגרת היותי טיפוס המתקשה להתחייב ולהירתם למטרה אחת למשך יותר מחצי שעה, אני נאלצת להודיע על דחייתו של הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית "GUY SAVOY" עד למועד בלתי ידוע (האמת היא שאני לא ידעתי מה עדיף לעשות במקרה כזה - לכתוב המשך לפוסט שפורסם אלוהים יודע מתי או להבין שלכל דבר טוב בזמנו ופשוט לוותר. הלכתי על האופציה הקלה :-). לאלו מביניכם שבחודשיים האחרונים מחכים בקוצר רוח להמשך הפוסט ונכנסים לבלוג מדי יום בתקווה מחודשת לראות את פרק הקינוח – תמצאו חיים.

אני רוצה לספר על הבילוי שהצטרף לרשימת הכיופים היומיומית שלי מספר ימים לאחר ענידת היהלום והתשובה החיובית. מדובר בארגון "היום הגדול". אז נכון שהתלבטנו לא מעט האם ללכת עם הזרם ולעשות אירוע או לחגוג בצורה שונה מכולם, אבל בואו נודה בזה -  עצלנים שכמותינו, על מי אנחנו עובדים? התחלנו בחיפושי המקום ובכך רשמית נכנסנו לסצינה.

והנה אנחנו היום, שלושה חודשים אחרי ההצעה, מעל חצי שנה לפני האירוע (לא רצינו שיהיה לחוץ) ובאמתחתנו לקסיקון חדש המתהדר במושגים כגון תאורה דינמית, גנרטור חירום, רשיון עסק זמני וקבוע, מזנון, הגשה אישית, הגשה חצי אישית, מפיקת אירוע, מנהל אירוע, מנהל קייטרינג ואיך אפשר בלי מרכזי השולחן ופינות הישיבה האלטרנטיביות. מה שמקסים הוא שמצאתי מכנה משותף לרוב המונחים החדשים שלמדנו –

לא אכפת לי מהם

זה אולי יישמע מפתיע, אבל מעולם לא הייתי באירוע שבו זכרתי האם מה שעמד באמצע השולחן היה פמוט, עציץ או דחליל ובאילו הדפסים עוטרה הפינה שאליה נזרקתי כשברווזים צהובים חגים וצוהלים סביבי בעקבות כמה דרינקים עודפים. במחשבה נוספת, אם אהיה באירוע שבו אזכור דברים כאלו, כנראה שמדובר באירוע לא משהו.

ובכל זאת, למרות ההתמרמרות לעיל שייתכן ומעט קשה להבחין בה, אני אוהבת חתונות. אני אוהבת חתונות שמחות, חתונות עם אוכל טוב, חתונות עם אנשים טובים ועם אלכוהול משובח וכזאת חתונה אני רוצה - חתונה כיפית, טעימה ומלאה באנשים שמחים זרוקים בכל מני פינות בסוף האירוע. אה ואני גם רוצה להיות מהממת.

בנימה אופטימית זו, אאחל לכולנו שנה מצויינת ומלאה בבילויים מטריפים בחברת אנשים מדהימים ובליווי ארוחות מענגות.


נ.ב.
והנה קישור שמאוד אהבתי - למתחתנים הצעירים, הותיקים ולאלו שסתם רוצים להשתעשע - 

יום ראשון, 31 ביולי 2011

GUY SAVOY - סיפור בשלושה חלקים - חלק שני

איזה כיף שמוחות קולינריים טובים וגרגרנים המציאו את ה - Degustation - ארוחת טעימות המאפשרת לטעום מבחר עשיר של מנות ודרכן לחוות את הוירטואוזיות של השף על כל גווניה. הלכנו על האופציה הנהדרת הזו בלי לחשוב פעמיים.

אז הנה אנחנו יושבים אחד מול השניה בשולחן העגול, מחייכים זה לזו, צלחות הסמיילי מחייכות אלינו, היהלום שלי נוצץ על האצבע, היין מתחיל לזרום בעורקים - אופוריה בהתגלמותה, ואנחנו עדיין לפני האוכל...רגע אחד....הנה צלחת מתקרבת לשולחן!
הערה קטנה לפני שממשיכים - בפוסט הזה החלטתי לתת לתמונות לדבר. מוכנים? מתחילים - 

מנת הפתיחה היא מרק כתום קרמי וקר. התלהבתי בעיקר מהפתעה שהוחבאה מתחת לכלי שבו הוגש.


לאחר הצעצוע המדליק הזה, הגיעה מנת פתיחה קלאסית של קוויאר שחור על דג Whiting (לא מצאתי תרגום לעברית) שנתפס בחכה והוגש לאחר בישול קצר בציר לימוני לצד טרטר שרימפס (שעד לא מזמן שחו להנאתם במפרץ דאבלין) וג'לי לימון.


המנה הבאה שנחתה על שולחננו התאפיינה בצבע ירוק כל כך יפה וכל כך מושך שאני בספק אם הצלחתי להנציח את היופי הזה במצלמה שלי (למרות שניסיתי מאוד!).
שמה של המנה היא - Myriad of young peas (בתרגום ישיר - מספר עצום של אפונים צעירות) וכמשתמע מכך הצלחת העמוקה היתה מלאה באפונים ירוקות ומקסימות ששחו בתוך מחית אפונים עדינה. כל אפון היה חתוך לחצי להעשרת הארומה והטעמים (רחמים על הטבח שעמל על זה!) ועל כל המסיבה הירוקה הזו הונחה ביצה עלומה שנחתכה ע"י המלצרים בתיאום מושלם והשפריצה חלמון צהוב בוהק. 

אחרי הפתיחה המרעננת, העניינים התחילו להתחמם עם פילה לברק צרוב על הגריל ששחה ברוטב וניל מתוק עם נגיעת פטריות - שאפו לשילוב המדהים.

ואז הגיע חבר נוסף מן הים. הפעם היה זה לובסטר ברוטב חמאה שהוגש בתוך השריון עם מדליון לובסטר מעליו - 

ועכשיו, תנו כבוד למרק שהיה ללא ספק אחד השיאים בארוחה - מרק קרם ארטישוק עם חתיכות כמהין ופרמז'ן שהוגש בליווי בריוש חם וטרי שאותו המלצר מרח לנו בחמאת כמהין. טירוף חושים בהתגלמותו!

את השלב הנוכחי חתמה מנת פילה עגל במעטפת קישוא ירוק וצהוב. אני חייבת לציין שמרק הארטישוק קצת האפיל על המנה הזו, ולכן, למרות שהיתה מוצלחת מאוד, הזכרון העיקרי שלי ממנה זו הוא הכלי המיוחד שבו הוגש הרוטב המלווה

וכך תם לו החלק העיקרי של הארוחה שהותיר אותנו מלאי רושם משילוב הטעמים, הריחות והצבעים, ההגשה האסטטית, התזמון המושלם של צוות המלצרים בהגשת המנות לשולחן, והמקום (המועט) שמסתבר שנשאר לנו בקיבה לקראת הקינוחים.

בחלק הבא - סיום מתוק (עם קצת פלפל :)

נשתמע,




יום שישי, 8 ביולי 2011

GUY SAVOY - סיפור בשלושה חלקים


חלק ראשון


המידע היחיד שאני קיבלתי הוא שמתוכננת לנו פעילות ערב הדורשת Dress code חגיגי. לא שאלתי הרבה. הרי לעולם לא אתנגד לבלות שעות מול המראה, ללבוש שמלת ערב שחורה וקטנה, לענוד תכשיטים נוצצים ולתרגל חיוכים בזמן ש(לא) נשאר לי.


נחתנו בפריז בשעות הצהרים המוקדמות היישר אל מסע ייסורים במונית שלווה בבחילות ומיגרנה שהלכו והתחזקו בכל מהלך "האץ ובלום" של הנהג. כל מה שחלמתי עליו היה חדר מקורר עם רצפה יציבה ומשטח שטוח כלשהו שאוכל ליפול עליו ולישון עד שהגמדים הקטנים שמנסרים לי את הגולגולת יועילו בטובם לנוח. אה, וגם אופטלגין.

בשעה 8 בערב, כשאני מגונדרת ומוכנה לפעילות המסתורית, אני מבינה שאין לי אפילו מושג איפה המלון נמצא.
"אנחנו נלך ברגל"
"השתגעת? אני עם עקבים, בוא ניקח מונית!"
"לא חושב שיהיה נהג מונית שיסכים לקחת אותנו, זה קרוב מדי"
"אז נשלם לו קצת יותר, אין לי כוח לקפץ ככה על המדרכה!"


יוצאים לדרך. אני ממשיכה לקטר. לא מבינה, למה אני סובלת כשאפשר לפתור את כל צרותיי הנוכחיות תמורת פחות מעשרה יורו.
"אמרו לי שיש נוף ממש יפה מהכיכר, בואי נלך לראות"
"עזוב, אני מעדיפה לבוא לכאן מחר מצויידת בכפכפים"
"נו באמת, תזרמי!"
אני זורמת.
באמת נוף יפה, שער הניצחון קרוב אלינו בצד אחד ומולו בדיוק ניצב ה- La Défense- "שער הנצחון החדש".
כשהוא פותח את הקופסא ואני מסתנוורת מיהלום יפיפה, אני בשוק טוטאלי. אפילו לא חשבתי בכיוון...
"ברור שכן!!!" אני עונה בהתרגשות.


מבחינתי, החוויה הזאת עשתה לי את היום (איך לעזאזל הוא הצליח לעבוד עליי עד הרגע האחרון בצורה כל כך מושלמת?!), אבל מסתבר שהערב רק מתחיל...
"ועכשיו נמשיך לפעילות שלנו"
"לאן הולכים?" אני מתעניינת
"ל - Guy Savoy..."

גי סאבואה הוא שף צרפתי נודע ובעליה של מסעדה עטורת 3 כוכבי מישלן בפריז ושל מספר מסעדות נוספות המככבות גם הן במדריך היוקרתי. 
מסעדת הדגל נמצאת ברחוב קטן סמוך לשער הניצחון ומציעה חוויה שכל כולה יצירת אמנות טהורה, הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר ואיכות ללא פשרות שמשתלבים בצורה מפתיעה עם אוירה כל כך נעימה שקשה שלא להתאהב במקום הנפלא הזה.

שומר מחויך מקדם את פנינו ופותח דלת כבדה אל חלל הכניסה שם מארחים אדיבים מקדמים את פנינו ומוליכים אותנו אל השולחן.
להתחיל עם חיוך :-)
הדבר הראשון שקופץ לעיניים הוא סידור השולחן. בין פריטי הסכו"ם מונחת לכל סועד צלחת חרס עם ציור ילדותי של פרצוף מחייך. כל אחד מקבל סמיילי שונה ומקסים.

השף המעוטר, חמוד ואנרגטי, ניגש לכל שולחן, מברך את הסועדים לשלום ומאחל הנאה מהארוחה.
צוות המלצרים המקצועי מוכן לסייע בכל בקשה, וכשארוסי הטרי מבקש להחליף מנת לובסטר מארוחת הטעימות במשהו אחר שלא כולל חרקים ימיים, מייד ניגש אליו אחראי המלצרים ויחד איתו בונה תפריט מעודכן תוך הקפדה על סדר אופטימלי בין המנות שאמור להבטיח את החוויה המושלמת.

אחרי עיצוב התפריט, מגיע שלב בחירת היין. אל שולחן מגיע הסומלייה עם תפריט יינות בעובי של מילון אבן שושן ומידות אורך ורוחב של מפת עולם שתולים על קיר.
The wine encyclopedia


אנחנו מקבלים המלצה על יין צרפתי שמחירו סביר (ובמסעדה כזאת, כשאני אומרת סביר אני מתכוונת למחיר שלא נראה כמו מספר טלפון) והבקבוק מוגש לנו עפ"י כל הכללים לרבות טעימה ע"י הסומלייה ולאחר אישור היין מזיגה לדקנטר ל"פתיחה".


לחיינו! :)


בפרק הבא - המנות מתחילות להגיע...


יום שני, 20 ביוני 2011

ללעוס באיטלקית (ולהתענג על כל ביס)

הסרט "לאכול להתפלל לאהוב" מספר על אשה שעוזבת את חייה הנוחים ויוצאת למסע של גילוי עצמי בעולם. ההרפתקה מתחילה באיטליה שם ליז, גיבורת העלילה, נסחפת אל אהבת הפסטה. אחרי הפרק הקולינרי במסע שבמהלכו היא מכירה חבורה של אנשים מקסימים, לומדת לאהוב את עצמה ולדעת להרפות ולחיות בשלום גם עם כמה קילוגרמים עודפים, היא ממשיכה לפרק הרוחני בהודו. אני לא זוכרת מה קורה אחרי זה, אחרי כל כך הרבה איטליה וכל כך הרבה פסטה נהייתי רעבה מדי...

הקסם האיטלקי


למה אני מתמלאת התלהבות רק מלשמוע את המילה "איטליה"? מה יש בה שישר גורם לי להרגשה חיובית?
שפה שבה אפילו הבודק הקשוח בביקורת הדרכונים גורם לי לחשוב שהוא מפלרטט איתי? בלגן והמולה - בכביש, ברחוב, במסעדה שמרגישים לי כמו בבית, אבל הרבה יותר כיף (אולי כי פה מקללים באיטלקית...)? סטייל הורס שגורם לצעידה ברחוב להפוך לתצוגת אופנה? אין ספק שאלו סיבות מצויינות, אבל למה לא פשוט לגשת לסיבה העיקרית, שמשלבת בתוכה את כל הסיבות האחרות ועוטפת אותן בקסם כל כך מיוחד שאין יותר כיף ממנו...בעצם אולי אם נוסיף קצת פרמז'ן....

האוכל
אין ספק שהסיבה העיקרית לאהבה האינסופית שלי לארץ המגף היא מה שהחבר'ה האלה יודעים לעשות עם בצק, עגבניות וגבינה.
עם כל הכבוד למטבח הצרפתי המפואר (ויש לא מעט כבוד), מאכלים איטלקיים הם הצועדים בגאווה בראש רשימת המאכלים האהובים עליי. פיצה מבצק דקיק עם רוטב עגבניות טרי, שפע מוצרלה ועיטור בזיליקום, לזניה עם בשר משובח שנח להנאתו בין דפי הפסטה, אוסובוקו עסיסי עם מח עצם מפתה שצועק "תאכלי אותי כבר!", קנלוני שעוטף בחום 4 גבינות...אוקיי, מספיק, אני מתחילה לרייר על המקלדת...













איפה אוכלים באיטלקית בארץ ישראל?
מסעדות איטלקיות בארצנו הקטנטונת מציעות לרוב תפריטים ואוירה שהותאמו לחיך הישראלי ולתרבות האכילה הנהוגה כאן ע"י ביצוע מהלכים כדוגמת הוספת שמנת כמרכיב מרכזי ברטבים (באיטליה מדובר בחומר גלם שהשימוש בו מצומצם ביותר), הגשת מנות הפסטה כמנות עיקריות בתפריט (שבמקור אמורות להיות מוגשות כראשונות), שילוב בין כיוונים קולינריים ממחוזות שונים (האיטלקי הסביר יתמקד לרוב המאכלים המסורתיים במחוזו, יהלל ויצרוך רק אותם) ועוד.
בעיני הן עושות עבודה מצוינת. אמנם טרם מצאתי את המסעדה האולטימטיבית, אך יש כמה פייבוריטיות שעליהן אספר ולסיום אצרף מתכון בונוס. שווה, לא? :)

צהרים נינוח
המנצחת הגדולה - לה פמיליה - ראשון לציון
המסעדה הותיקה במרכז בן-גוריון שבראשון לציון התחילה כסניף של רשת ספגטים. לפני מספר שנים, נפרדו דרכיהן  - ולה-פמיליה המשיכה במסע עצמאי שעשה לה רק טוב. מעבר לעיצוב הביתי המקסים והשירות האדיב, במסעדה מקפידים על חומרי גלם איכותיים, רטבים עשירים, מגוון מנות מרשים ואפילו קינוחים לא רעים בכלל.
אם נצרף לכל אלו עסקית צהרים שכוללת פוקצ'ה עם מתבלים, מנה ראשונה, מנה עיקרית, שתיה וקינוח אישי במחיר שלא עובר את ה-70 שקלים, נקבל בחירה מצוינת לארוחת צהרים איכותית.
לאכזבתי גיליתי שלמסעדה אין אתר משלה באינטרנט והתפריט שלה מתחבא בתפריט המשלוחים של קפה פולה - מסעדה שכנה של אותם בעלים, באותו מתחם שעליה אמליץ לכם בחום לוותר.

הכי כיף לשבת  - בכוכים בצידה הימני של המסעדה או בשולחן המשפחתי העגול אם הגעתם בחבורה גדולה.
הבחירות שלי - ארנצ'יני (כדורי ריזוטו בציפוי פריך), סלט פנצנלה (מגוון ירקות טריים עם שפע עשבי תיבול, קרוטונים וכדורי מוצרלה), לזניה בקר (מדהימה מדהימה מדהימה, מוגשת ברוטב רוזה לצד סלט ירוק אישי), פנה פולו פרסטו (נתחי חזה עוף ופטריות ברוטב שמנת מושלם).
כדאי לדעת: העסקיות מוגשות גם בימי שישי.
חפשו במפה - בן גוריון 4, ראשון לציון,03-9508889

מומלצות נוספות בקטגוריה - 
קפה איטליה, תל אביב - לכו על חציל פמז'ן למנה הראשונה.
נובה ג'ויה, רמת השרון - (קיים סניף נוסף בהרצליה שעליו יש ביקורות פחות מוצלחות) -  נסו את הפיצה עם פרושוטו ופטריות.
אם חשקתם בארוחת צהרים נינוחה באיטליה, אגם גארדה מציע נוף מתאים














ערב רומנטי
המנצחת הגדולה - קוצ'ינה תמר - תל אביב
גם פה הסיפור מתחיל בפיצול דרכים אי שם בשלהי 2008. וינס מוסטר ותמר כהן-צדק סיימו את השותפות הקולינרית שלהם במסעדת "וינס ותמר". וינס פתח את שרקוטרי המהממת ביפו (שעליה אספר בהזדמנות) ותמר שינתה את שם המסעדה המשותפת לשעבר ויצאה לדרך איטלקית-כפרית חדשה שכולה שלה.
המסעדה המדהימה הזאת הממוקמת באזור מוסכים מעט מפוקפק ביד חרוצים, כובשת מהרגע שהדלת נפתחת - הארומות מתפזרות בחלל האפל, השולחנות הצפופים מזמינים אותי להתיישב, התפריט גורם לעיניים להתפזר בכל הכיוונים. מבחינת העיצוב זו אחת המסעדות שאני מוצאת בה את הדמיון הרב ביותר לטרטוריה משפחתית הומת אדם בעיירה איטלקית קטנה. והטעם....זהו סיפור אהבה בשני כרכים שעומד בפני עצמו.


מוסיף לחוויה - השמות האיטלקיים המגוונים בתפריט
הכי כיף להגיע בערב חורפי ולהמשיך היישר אל מתחת לפוך אחרי ארוחה משובחת וכוס יין טוב.
הבחירה שלי - בודינו פרמג'אנו (סופלה פרמג'אנו ופטריות - מרקם מלטף וטעם עשיר ומיוחד). כמו שנכתב בשיר ישראלי מוכר - "יותר מזה אנחנו לא צריכים".
אם תרצו - אין זו רק מסעדה. ניתן לקנות מגוון מוצרים מיוחדים כגון מטעמים שונים, רטבים, ספרי בישול ועוד במזווה (Dispensa).
תחנו במקום מואר - הצפירה 10, תל אביב, 03-6390407

מומלצת נוספת בקטגוריה - 
בליני, מתחם סוזן דלל, תל אביב. אל תשכחו להזמין קוקטייל בליני לצד הארוחה.

הקנלוני המדהים ביותר שטעמתי מחכה לכם
במסעדת Di Rienzo בכיכר הפנתיאון ברומא

בילוי חפוז
המנצחת הגדולה - פיצה סלייס - רמת השרון
אתחיל מלציין שמדובר בחפוז מעט אקסקלוסיבי שעליו תשלמו מחיר כמעט כפול מפיצריות אחרות. לדעתי זה שווה כל שקל. השמועות אומרות שהבעלים יצא למסע באיטליה בחיפוש אחר המתכון המושלם לפיצה. לא יודעת כמה שהשמועות נכונות, אבל כשבא לי פאסט פוד מושקע - הפיצה הדקה והפריכה שמוכנה תוך דקות בתנור הלבנים עם רוטב השום ששמו הולך לפניו והגבינה האיכותית קוראים לי להגיע אל סוקולוב פינת ויצמן.

אסור לוותר - על רוטב השום - לצד הפיצה, על הפיצה, מתחת לפיצה או סתם עם כפית :)
האופציה הכאילו בריאה - פוקצ'ה מקמח מלא (מצד אחד טעימה להפליא, מצד שני, עדיין תשכחו מהדיאטה)
עצלן מרמת השרון והסביבה? - זכית להנות מהחוויה בלי לצאת מהבית.
סוקולוב 72, רמת השרון, 03-5409239

מומלצת נוספת בקטגוריה - 
קונצ'רטו די פסטה - אוכל איטלקי מהיר באוירה כל כך אופטימית ושמחה שזה מדבק - מצויין לשיפור מצב הרוח ביום מבאס.


האופציה הביתית

בקישור הבא תוכלו למצוא מתכון חביב עליי במיוחד. אזהיר מראש שנדרשת מעט השקעה ולא מעט זמן לטובת המתכון, אבל מבטיחה לכם שאחרי שתקחו ביס, תהיו מוכנים להשקיע שוב ושוב.
הלזניה הטובה בעולם

בתאבון!!!!











יום חמישי, 9 ביוני 2011

ונקובר - עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות



אז למה ונקובר?
היא שומרת בעקביות על מקום גבוה ברשימת הערים הטובות ביותר לגור בהן, אבל זו לא סיבה מספקת בשביל שאשקול אופציה של מגורים מעבר לאוקיינוס. אמנם אני נוטה להיסחף עם העדר, להאמין למה שאומרים לי ולקנות את מה שמוכרים לי (טוב זה קל, אם זה ורוד ושמח, זה חייב להיות שלי), אבל גם אני עוצרת לפעמים וחושבת – האם זה באמת בשבילי? במקרה של ונקובר התשובה היא חד משמעית כן.

בגלל תחושת החופש
כשמסתובבים ברחובות הרחבים והמוארים של הדאון טאון, לא עוברות 5 דקות מבלי שפוגשים טיפוס חדש – סקייטר שמדלג בין ספסלים בחזית של בניין, מוזיקאי שמנסה לשווק את עצמו מול הקולנוע, בחור מקועקע מכף רגל ועד ראש, סטודנט צעיר חנוט בחליפה, זוג היפים זרוק על הדשא, נערה צעירה שעוברת מבית קפה אחד לאחר ומחפשת עבודה...
כמעט כל עיר מרכזית אחרת מציעה מגוון עצום של אוכלוסיה, אבל הקסם של ונקובר הוא הנינוחות שכולם משדרים. הכל חופשי אך לא מנוכר, מחויך אך לא צבוע (טוב אולי טיפה, עדיין יש להם קצת מן האופי האמריקאי), מיוחד אך לא מוזר. בקיצור לא משנה מי אתה, מאיפה אתה מגיע ומה אתה מביא איתך, אחרי דקות בודדות ברחוב, תרגיש בבית.








בגלל הדינמיות
אנשים רצים בטיילת, מסוק נוחת בנמל התעשייתי, מטוס עם מצופים נוחת בכניסה למרינה, מטוס אחר ממריא, מכוניות נוסעות על הגשרים הלוך ושוב, דייגים חוזרים למרינה ממסע מוצלח עם שלל של כמה דגים ענקיים,  מנקים אותם ומשליכים את השאריות למים, כריש וכלב ים רבים על האוכל, כלבים מתרוצצים בכר דשא מגודר, ברווזים חוצים את הכביש, מעלית מטפסת במהירות לגובה במגדל הטלויזיה.
החושך יורד, תנועת האנשים ברחוב Granville הראשי הולכת וגדלה, אנשים מצטופפים בתור לסינמטק, פאבים מתחילים להקרין שידורי ספורט על המסכים, יחצ"ן של מועדון לילה מספר לנו על מסיבה מטורפת, אנחנו נכנסות פנימה ויוצאות אחרי 3 דקות (מסיבה לא משהו), נכנסות למסיבה אחרת, מפלסות את דרכינו בין האנשים מהאולם הראשי לאולם קטן יותר, באולם יש בחורה אחת בלבד שרוקדת ודיג'יי בן לא יותר מ-17 שמח לראות אותנו, נראה שזו הפעם הראשונה שהוא מתקלט, הוא מחליף בין שירים בהתלהבות, אנחנו מחליטות להישאר (לא נעים לבאס אותו), דווקא כיף לרקוד לבד – הרגשה שהכל כאן בשבילך – המוזיקה, האורות...
וכך עובר לו יום של שוטטות חסרת מטרה מצד אחד ובילוי בלתי פוסק מצד שני.















בגלל הפארק
סטנלי פארק (Stanley park), מתפרס על שטח של כ-40 קמ"ר בחלקו הצפוני של הדאון-טאון ומהווה מקור לאטרקציות סטנדרטיות יותר וסטנדרטרטיות פחות. זכינו ביום חמים ושטוף שמש – מושלם לטיול אופניים. יש לא מעט מקומות שבהם ניתן לשכור אופניים. אנחנו בחרנו בחנות שנמצאת קצת לפני הכניסה לפארק. אחרי ההצטיידות בזוג אופניים, קסדה ומפת שבילים של הפארק, 2-3 כמעט נפילות, אפשר לצאת לדרך.
כבר לאחר 5 דקות של רכיבה פגשנו רקונים פרוותיים וחמודים. בחרנו לעשות מסלול מעגלי מסביב לפארק העובר בין העצים שמשנים בתקופה זו את צבעם לכתום, רצועות חוף קטנטנות, פארק של פסלים אינדיאניים ענקיים, וקבוצות של תיירים יפניים שצועקים "דינג דונג" אחד לשני.
אטרקציה נוספת הממוקמת בפארק היא האקווריום שמעבר לשוכניו הסטנדרטיים, פגשנו בכמה ייצורים מאוד מוזרים. טיפ קטן לסיום - אם מגיעים לאקווריום לקראת הסגירה (כשעה לפני), הכרטיס תקף גם ביום למחרת, כך שמי ששובע מהר מאוצרות הים, יכול לפצל את הביקור.















בגלל הסלמון
טוב נו לא רק, בכלל בגלל האוכל. מעבר ל-5 זנים שונים של דג הסלומון, אזור זה השוכן לחופי מפרציו של האוקיינוס השקט, הינו בעל אקלים נוח ומהווה בית גידול ללא מעט זנים של דיירים ימיים ולכן, בנוסף לאוכל האמריקאי השומני שנתקלנו בו עד כה, אפשר למצוא לא מעט מסעדות המציעות מאכלים טריים מן הים, ביניהן מסעדת LIFT שנמצאת בסמוך לפארק סטנלי והתחבבה עלינו מאוד בזכות הריחות המפתים בחוץ, האוירה הנעימה בפנים, הנוף למעגן הסירות וכמובן המנות הטריות והמיוחדות.
בנוסף למסעדות, מקום נוסף שבו הייתי מוכנה לבלות מדי יום הוא השוק המקסים באי גרנוויל הצמוד לדאון-טאון המציע שפי של פירות וירקות טריים, לחמים ריחניים ומאכלים מוכנים מכל הסוגים. אם נגלוש לרגע קט מנושא האוכל - מקום מעניין נוסף באי הוא שוק הילדים - מדובר בקניון בן 3 קומות שכל כולו עמוס בחנויות שמעניינות את החבר'ה הקטנים - חרוזים ופינות יצירה, עפיפונים וצעצועים מרהיבים, בגדים, ספרים והכל באוירה צבעונית וכיפית. באתם עם הילדים? בהצלחה...
















ככל שהזמן עובר, אני מתאהבת יותר ויותר בעיר המדהימה הזו, ואם אתם טרם השתכנעתם שזה המקום החם לגור בו, זה בסדר, יותר סלמון בשבילי :)

שיט צפיה בלויתנים - חוויה נוספת שמשאירה טעם של עוד


נשתמע :),

יום רביעי, 8 ביוני 2011

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או מג'ספר לגולדן

פוסט זה הוא המשך של הפוסט "באה לבאנף?"

כשאני מבקרת במקום מרשים, יש לי תמיד תחושה של שיא - הנה אני נמצאת במקום כל כך יפה, כל כך עוצמתי, הייתכן שיש משהו יפה יותר? בדרך כלל התשובה שלילית, אבל קשה לתאר את הכיף בלגלות מקומות יפים לא פחות מאלו שקבעו שיאים חדשים.
אז נכון ששמורת באנף היא מקום קסום ויחיד במינו, אך גם שמורת ג'ספר קידמה את פנינו עם הפתעות חדשות ומעוררות התפעלות. אז...קדימה, נוסעים צפונה!

בדרך לג'ספר עוצרים באת'בסקה
כשמגיעים לאזור הרוקיס בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר, לוקחים סיכון קטן - החורף בהרים מתחיל די מוקדם והמעלות יכולות לרדת גם אל מתחת לאפס. היתרון בתקופה הזו הוא כמות המשקעים הנמוכה יחסית. סה"כ נפלנו על שני ימים גשומים. אחד מהם בדרכינו מבאנף לג'ספר שלא רק שלא הפריע, אלא גם עשה טוב.
בדרך לג'ספר, עצרנו בשני מקומות מאוד מיוחדים. הראשון היה אגם פיטו (Peyto Lake) שאפשר לכתוב עליו המון, אבל עדיף פשוט להוסיף תמונה -












המקום השני הוא קרחון את'בסקה (Athabasca glacier) אליו הגענו באמצעות רכב מיוחד לנסיעה על קרח, וזכינו לצפות בקשת מדהימה שהגיחה מבעד לעננים. אמרתי כבר שהגשם עשה רק טוב :)?
חשוב להצטייד בביגוד חם, באופן לא מפתיע הטמפרטורות בקרחון נמוכות








עם רדת הערב הגענו לעיירת ג'ספר שנראתה נטושה בערך כמו אזור התעשיה של דימונה ביום כיפור. בפאב (היחיד) של העיירה אנחנו מוצאות ברמן שפותר סודוקו וכמה כסאות ריקים. בקיצור לא המקום בשביל מחפשי חיי הלילה.


תחנה III - ג'ספר - למסלול יצאנו, דובים לא מצאנו
את היומיים הבאים בילינו בשמורת ג'ספר שהיא גרסא פראית יותר של מה שראינו עד כה - הרבה יותר מרחבי טבע עצומים, הרבה פחות אזורי קליטה בפלאפון. הרכבל של ג'ספר מציע תצפית מדהימה שאסור לפספס ואני ממליצה לטפס על אחד מסלעי הענק, לעצור למס' דקות, לנשום את האויר הקריר ולהתענג על הנוף הנפלא.








מסלול נוסף שבחרנו לעשות נמצא בקרבת מקום ומוביל אל קרחון המלאך (Angel glacier) שלמרגלותיו נפרס אגם קפוא. רק דבר אחד היה שונה מהתכנון - התכוננו כל כך הרבה למפגש עם דובי גריזלי, תרגלנו מקרים ותגובות, קנינו פעמונים בשביל לעשות רעש, דיברנו בקול רם. לא יודעת אם זה הנוכחות הישראלית שלנו, השירים של אנריקה איגלסיאס ששמתי באייפון או שנת החורף המתקרבת, אבל דובים לצערי (או לא...) לא נצפו באזור...









Time to say goodbye
את הרכס המופלא הזה עזבנו בגשם שוטף, בדרך לחלק האורבני של הטיול שלנו - ונקובר, עם עצירת ביניים בקמלופס - עיר שנמצאת באמצע הדרך וקצת מזכירה את טבריה, רק בלי הכינרת.
יכול להיות שבכלל לא היינו מעריכות את קמלופס אם לא מפולת בוץ שעצרה את התנועה בכביש מס' 1 ותקעה אותנו ל-3 שעות שהרגישו כמו נצח בעיירה ששמה גולדן. אני חשה צורך להזכיר את שמה כדי להזהיר אתכם, קוראים נכבדים. עדיף להירקב לצד הכביש ולא להיכנס למקום הדכאוני והמשעמם הזה שבו כל בני הנוער מצויידים במקל הליכה, כל החנויות (כן, כל ה-2) נסגרות בצהרים ורשימת הדברים שאפשר לעשות ממצה את עצמה אחרי 7 דקות. אז לפני שאתם מתכננים את נסיעתכם מערבה, חשבו פעמיים...

בהמשך - ארבעה ימים בעיר שהכי טוב לגור בה בעולם.
נשתמע :),

באה לבאנף?

הזמן שעבר מהרגע שבו קיבלתי במייל מחברה תמונה של שמורת באנף בהרי הרוקי ועד הרגע שבו אחזנו בכרטיסי טיסה התאים הרבה יותר לסופ"ש ספונטני באילת מאשר לחופשה טרנס-אטלנטית. הנוף הקסום ושלל האטרקציות המגניבות שהציע האזור גרם להתאהבות ממבט ראשון והמתנה בקוצר רוח למפגש מרגש. וכך מצאנו את עצמנו בסוף ספטמבר על טיסה LH0494 מפרנקפורט לקלגרי.

תחנה I - קלגרי - אז...איפה חנינו?
הביקור בעיר השוכנת למרגלות הרוקיס הקנדיים הותיר בי שני זכרונות עיקריים:
1. סתימה באסלה ובמוח של פקידת הקבלה במלון שרצתה שנפשיל שרוולים ונתחיל לפמפם עם הפומפה.
2. חניה בחניון Imperial parking  בדאון-טאון והגילוי המדהים בסוף השוטטות במעברים המקורים האינסופיים בין הבניינים שכל החניונים באזור נקראים Imperial parking. מזל שלמדתי מאמא לשמור קבלות מכל מקום - בעזרת הקבלה ובחור חביב עם אינטרנט סלולרי, הגענו לאוטו אחרי שעה של חיפושים.
אם כן, קלגרי היא עיר יחסית גדולה וחדשנית עם מגדל טלויזיה בעל רצפה שקופה שמציע תצפית היקפית על האזור, כבישים רחבים וכיפיים, אבל לא הרבה יותר מזה. תחנת עצירה מצויינת לפני המסע המופלא אל הטבע הפראי.








תחנה II - באנף - Lake Louise, פעמיים כי טוב
אין ספק שהתמונות של השמורה המדהימה הזו בחלקו הדרומי של הרכס אינן משקרות. יתרה מזאת, כשלאגמים התכולים, לפסגות העוצמתיות ולעיירה המקסימה מצטרפים האויר הצלול, הרוחות הקרירות והשלווה האינסופית, החוויה רק הולכת ומתעצמת.
עצרנו במלון Banff Caribou Lodge ברחוב הראשי של העיירה שמעבר למיקומו הנוח, הציע מסעדת סטייקים מאוד נחמדה (בשונה מהאוכל האמריקאי הטיפוסי ברוב המסעדות).
בילינו בשמורה 3 ימים בהם ביקרנו פעמיים באגם לואיז (בפעם הראשונה, היה קצת מעונן והיה בהחלט שווה לחזור ולראות שוב את האגם לאור השמש), עשינו שני מסלולים לצד האגם - מסלול קליל המקיף את האגם בחלקו הצפון-מערבי ומסלול של טיפוס ממושך עם שלג שירד עלינו ככל שעלינו בגובה ושלט מבאס בסיום שאסר על כניסה לקבוצות קטנות בגלל דובים עצבניים, עלינו ברכבל לתצפית יפיפיה על השמורה, וטיילנו בעיירת באנף הקטנה.








עזבנו עם טעם טוב ותחושה שלכאן אנחנו עוד נחזור מתישהו....

בהמשך הסיפור על המסע בקנדה - חיי הלילה בג'ספר, עצירה בעיירה הנוראית ביותר שניתן לדמיין ו-4 ימים בונקובר שגרמו לנו לשקול הגירה.
נשתמע :)

המשך בפוסט "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או מג'ספר לגולדן"