ללעוס באיטלקית (ולהתענג על כל ביס)

הסרט "לאכול להתפלל לאהוב" מספר על אשה שעוזבת את חייה הנוחים ויוצאת למסע של גילוי עצמי בעולם. ההרפתקה מתחילה באיטליה שם ליז, גיבורת העלילה, נסחפת אל אהבת הפסטה. אחרי הפרק הקולינרי במסע שבמהלכו היא מכירה חבורה של אנשים מקסימים, לומדת לאהוב את עצמה ולדעת להרפות ולחיות בשלום גם עם כמה קילוגרמים עודפים, היא ממשיכה לפרק הרוחני בהודו. אני לא זוכרת מה קורה אחרי זה, אחרי כל כך הרבה איטליה וכל כך הרבה פסטה נהייתי רעבה מדי...

הקסם האיטלקי


למה אני מתמלאת התלהבות רק מלשמוע את המילה "איטליה"? מה יש בה שישר גורם לי להרגשה חיובית?
שפה שבה אפילו הבודק הקשוח בביקורת הדרכונים גורם לי לחשוב שהוא מפלרטט איתי? בלגן והמולה - בכביש, ברחוב, במסעדה שמרגישים לי כמו בבית, אבל הרבה יותר כיף (אולי כי פה מקללים באיטלקית...)? סטייל הורס שגורם לצעידה ברחוב להפוך לתצוגת אופנה? אין ספק שאלו סיבות מצויינות, אבל למה לא פשוט לגשת לסיבה העיקרית, שמשלבת בתוכה את כל הסיבות האחרות ועוטפת אותן בקסם כל כך מיוחד שאין יותר כיף ממנו...בעצם אולי אם נוסיף קצת פרמז'ן....

האוכל
אין ספק שהסיבה העיקרית לאהבה האינסופית שלי לארץ המגף היא מה שהחבר'ה האלה יודעים לעשות עם בצק, עגבניות וגבינה.
עם כל הכבוד למטבח הצרפתי המפואר (ויש לא מעט כבוד), מאכלים איטלקיים הם הצועדים בגאווה בראש רשימת המאכלים האהובים עליי. פיצה מבצק דקיק עם רוטב עגבניות טרי, שפע מוצרלה ועיטור בזיליקום, לזניה עם בשר משובח שנח להנאתו בין דפי הפסטה, אוסובוקו עסיסי עם מח עצם מפתה שצועק "תאכלי אותי כבר!", קנלוני שעוטף בחום 4 גבינות...אוקיי, מספיק, אני מתחילה לרייר על המקלדת...

איפה אוכלים באיטלקית בארץ ישראל?
מסעדות איטלקיות בארצנו הקטנטונת מציעות לרוב תפריטים ואוירה שהותאמו לחיך הישראלי ולתרבות האכילה הנהוגה כאן ע"י ביצוע מהלכים כדוגמת הוספת שמנת כמרכיב מרכזי ברטבים (באיטליה מדובר בחומר גלם שהשימוש בו מצומצם ביותר), הגשת מנות הפסטה כמנות עיקריות בתפריט (שבמקור אמורות להיות מוגשות כראשונות), שילוב בין כיוונים קולינריים ממחוזות שונים (האיטלקי הסביר יתמקד לרוב המאכלים המסורתיים במחוזו, יהלל ויצרוך רק אותם) ועוד.
בעיני הן עושות עבודה מצוינת. אמנם טרם מצאתי את המסעדה האולטימטיבית, אך יש כמה פייבוריטיות שעליהן אספר ולסיום אצרף מתכון בונוס. שווה, לא? :)

צהרים נינוח
המנצחת הגדולה - לה פמיליה - ראשון לציון
המסעדה הותיקה במרכז בן-גוריון שבראשון לציון התחילה כסניף של רשת ספגטים. לפני מספר שנים, נפרדו דרכיהן  - ולה-פמיליה המשיכה במסע עצמאי שעשה לה רק טוב. מעבר לעיצוב הביתי המקסים והשירות האדיב, במסעדה מקפידים על חומרי גלם איכותיים, רטבים עשירים, מגוון מנות מרשים ואפילו קינוחים לא רעים בכלל.
אם נצרף לכל אלו עסקית צהרים שכוללת פוקצ'ה עם מתבלים, מנה ראשונה, מנה עיקרית, שתיה וקינוח אישי במחיר שלא עובר את ה-70 שקלים, נקבל בחירה מצוינת לארוחת צהרים איכותית.
לאכזבתי גיליתי שלמסעדה אין אתר משלה באינטרנט והתפריט שלה מתחבא בתפריט המשלוחים של קפה פולה - מסעדה שכנה של אותם בעלים, באותו מתחם שעליה אמליץ לכם בחום לוותר.

הכי כיף לשבת  - בכוכים בצידה הימני של המסעדה או בשולחן המשפחתי העגול אם הגעתם בחבורה גדולה.
הבחירות שלי - ארנצ'יני (כדורי ריזוטו בציפוי פריך), סלט פנצנלה (מגוון ירקות טריים עם שפע עשבי תיבול, קרוטונים וכדורי מוצרלה), לזניה בקר (מדהימה מדהימה מדהימה, מוגשת ברוטב רוזה לצד סלט ירוק אישי), פנה פולו פרסטו (נתחי חזה עוף ופטריות ברוטב שמנת מושלם).
כדאי לדעת: העסקיות מוגשות גם בימי שישי.
חפשו במפה - בן גוריון 4, ראשון לציון,03-9508889

מומלצות נוספות בקטגוריה - 
קפה איטליה, תל אביב - לכו על חציל פמז'ן למנה הראשונה.

נובה ג'ויה, רמת השרון - (קיים סניף נוסף בהרצליה שעליו יש ביקורות פחות מוצלחות) -  נסו את הפיצה עם פרושוטו ופטריות.

אם חשקתם בארוחת צהרים נינוחה באיטליה, אגם גארדה מציע נוף מתאים

ערב רומנטי

המנצחת הגדולה - קוצ'ינה תמר - תל אביב

גם פה הסיפור מתחיל בפיצול דרכים אי שם בשלהי 2008. וינס מוסטר ותמר כהן-צדק סיימו את השותפות הקולינרית שלהם במסעדת "וינס ותמר". וינס פתח את שרקוטרי המהממת ביפו (שעליה אספר בהזדמנות) ותמר שינתה את שם המסעדה המשותפת לשעבר ויצאה לדרך איטלקית-כפרית חדשה שכולה שלה.

המסעדה המדהימה הזאת הממוקמת באזור מוסכים מעט מפוקפק ביד חרוצים, כובשת מהרגע שהדלת נפתחת - הארומות מתפזרות בחלל האפל, השולחנות הצפופים מזמינים אותי להתיישב, התפריט גורם לעיניים להתפזר בכל הכיוונים. מבחינת העיצוב זו אחת המסעדות שאני מוצאת בה את הדמיון הרב ביותר לטרטוריה משפחתית הומת אדם בעיירה איטלקית קטנה. והטעם....זהו סיפור אהבה בשני כרכים שעומד בפני עצמו.

מוסיף לחוויה - השמות האיטלקיים המגוונים בתפריט

הכי כיף להגיע בערב חורפי ולהמשיך היישר אל מתחת לפוך אחרי ארוחה משובחת וכוס יין טוב.

הבחירה שלי - בודינו פרמג'אנו (סופלה פרמג'אנו ופטריות - מרקם מלטף וטעם עשיר ומיוחד). כמו שנכתב בשיר ישראלי מוכר - "יותר מזה אנחנו לא צריכים".
אם תרצו - אין זו רק מסעדה. ניתן לקנות מגוון מוצרים מיוחדים כגון מטעמים שונים, רטבים, ספרי בישול ועוד במזווה (Dispensa).

תחנו במקום מואר - הצפירה 10, תל אביב, 03-6390407

מומלצת נוספת בקטגוריה - 
בליני, מתחם סוזן דלל, תל אביב. אל תשכחו להזמין קוקטייל בליני לצד הארוחה.

הקנלוני המדהים ביותר שטעמתי מחכה לכם
במסעדת Di Rienzo בכיכר הפנתיאון ברומא

בילוי חפוז
המנצחת הגדולה - פיצה סלייס - רמת השרון
אתחיל מלציין שמדובר בחפוז מעט אקסקלוסיבי שעליו תשלמו מחיר כמעט כפול מפיצריות אחרות. לדעתי זה שווה כל שקל. השמועות אומרות שהבעלים יצא למסע באיטליה בחיפוש אחר המתכון המושלם לפיצה. לא יודעת כמה שהשמועות נכונות, אבל כשבא לי פאסט פוד מושקע - הפיצה הדקה והפריכה שמוכנה תוך דקות בתנור הלבנים עם רוטב השום ששמו הולך לפניו והגבינה האיכותית קוראים לי להגיע אל סוקולוב פינת ויצמן.

אסור לוותר - על רוטב השום - לצד הפיצה, על הפיצה, מתחת לפיצה או סתם עם כפית :)
האופציה הכאילו בריאה - פוקצ'ה מקמח מלא (מצד אחד טעימה להפליא, מצד שני, עדיין תשכחו מהדיאטה)
עצלן מרמת השרון והסביבה? - זכית להנות מהחוויה בלי לצאת מהבית.
סוקולוב 72, רמת השרון, 03-5409239

מומלצת נוספת בקטגוריה - 
קונצ'רטו די פסטה - אוכל איטלקי מהיר באוירה כל כך אופטימית ושמחה שזה מדבק - מצויין לשיפור מצב הרוח ביום מבאס.

האופציה הביתית

בקישור הבא תוכלו למצוא מתכון חביב עליי במיוחד. אזהיר מראש שנדרשת מעט השקעה ולא מעט זמן לטובת המתכון, אבל מבטיחה לכם שאחרי שתקחו ביס, תהיו מוכנים להשקיע שוב ושוב.
הלזניה הטובה בעולם

בתאבון!!!!

ונקובר - עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות

פוסט זה הוא המשך של "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או מג'ספר לגולדן"

אז למה ונקובר?

היא שומרת בעקביות על מקום גבוה ברשימת הערים הטובות ביותר לגור בהן, אבל זו לא סיבה מספקת בשביל שאשקול אופציה של מגורים מעבר לאוקיינוס. אמנם אני נוטה להיסחף עם העדר, להאמין למה שאומרים לי ולקנות את מה שמוכרים לי (טוב זה קל, אם זה ורוד ושמח, זה חייב להיות שלי), אבל גם אני עוצרת לפעמים וחושבת – האם זה באמת בשבילי? במקרה של ונקובר התשובה היא חד משמעית כן.

בגלל תחושת החופש

כשמסתובבים ברחובות הרחבים והמוארים של הדאון טאון, לא עוברות 5 דקות מבלי שפוגשים טיפוס חדש – סקייטר שמדלג בין ספסלים בחזית של בניין, מוזיקאי שמנסה לשווק את עצמו מול הקולנוע, בחור מקועקע מכף רגל ועד ראש, סטודנט צעיר חנוט בחליפה, זוג היפים זרוק על הדשא, נערה צעירה שעוברת מבית קפה אחד לאחר ומחפשת עבודה...

כמעט כל עיר מרכזית אחרת מציעה מגוון עצום של אוכלוסיה, אבל הקסם של ונקובר הוא הנינוחות שכולם משדרים. הכל חופשי אך לא מנוכר, מחויך אך לא צבוע (טוב אולי טיפה, עדיין יש להם קצת מן האופי האמריקאי), מיוחד אך לא מוזר. בקיצור לא משנה מי אתה, מאיפה אתה מגיע ומה אתה מביא איתך, אחרי דקות בודדות ברחוב, תרגיש בבית.

בגלל הדינמיות

אנשים רצים בטיילת, מסוק נוחת בנמל התעשייתי, מטוס עם מצופים נוחת בכניסה למרינה, מטוס אחר ממריא, מכוניות נוסעות על הגשרים הלוך ושוב, דייגים חוזרים למרינה ממסע מוצלח עם שלל של כמה דגים ענקיים,  מנקים אותם ומשליכים את השאריות למים, כריש וכלב ים רבים על האוכל, כלבים מתרוצצים בכר דשא מגודר, ברווזים חוצים את הכביש, מעלית מטפסת במהירות לגובה במגדל הטלויזיה.

החושך יורד, תנועת האנשים ברחוב Granville הראשי הולכת וגדלה, אנשים מצטופפים בתור לסינמטק, פאבים מתחילים להקרין שידורי ספורט על המסכים, יחצ"ן של מועדון לילה מספר לנו על מסיבה מטורפת, אנחנו נכנסות פנימה ויוצאות אחרי 3 דקות (מסיבה לא משהו), נכנסות למסיבה אחרת, מפלסות את דרכינו בין האנשים מהאולם הראשי לאולם קטן יותר, באולם יש בחורה אחת בלבד שרוקדת ודיג'יי בן לא יותר מ-17 שמח לראות אותנו, נראה שזו הפעם הראשונה שהוא מתקלט, הוא מחליף בין שירים בהתלהבות, אנחנו מחליטות להישאר (לא נעים לבאס אותו), דווקא כיף לרקוד לבד – הרגשה שהכל כאן בשבילך – המוזיקה, האורות...

וכך עובר לו יום של שוטטות חסרת מטרה מצד אחד ובילוי בלתי פוסק מצד שני.

בגלל הפארק

סטנלי פארק (Stanley park), מתפרס על שטח של כ-40 קמ"ר בחלקו הצפוני של הדאון-טאון ומהווה מקור לאטרקציות סטנדרטיות יותר וסטנדרטרטיות פחות. זכינו ביום חמים ושטוף שמש – מושלם לטיול אופניים. יש לא מעט מקומות שבהם ניתן לשכור אופניים. אנחנו בחרנו בחנות שנמצאת קצת לפני הכניסה לפארק. אחרי ההצטיידות בזוג אופניים, קסדה ומפת שבילים של הפארק, 2-3 כמעט נפילות, אפשר לצאת לדרך.

כבר לאחר 5 דקות של רכיבה פגשנו רקונים פרוותיים וחמודים. בחרנו לעשות מסלול מעגלי מסביב לפארק העובר בין העצים שמשנים בתקופה זו את צבעם לכתום, רצועות חוף קטנטנות, פארק של פסלים אינדיאניים ענקיים, וקבוצות של תיירים יפניים שצועקים "דינג דונג" אחד לשני.

אטרקציה נוספת הממוקמת בפארק היא האקווריום שמעבר לשוכניו הסטנדרטיים, פגשנו בכמה ייצורים מאוד מוזרים. טיפ קטן לסיום - אם מגיעים לאקווריום לקראת הסגירה (כשעה לפני), הכרטיס תקף גם ביום למחרת, כך שמי ששובע מהר מאוצרות הים, יכול לפצל את הביקור.

בגלל הסלמון

טוב נו לא רק, בכלל בגלל האוכל. מעבר ל-5 זנים שונים של דג הסלומון, אזור זה השוכן לחופי מפרציו של האוקיינוס השקט, הינו בעל אקלים נוח ומהווה בית גידול ללא מעט זנים של דיירים ימיים ולכן, בנוסף לאוכל האמריקאי השומני שנתקלנו בו עד כה, אפשר למצוא לא מעט מסעדות המציעות מאכלים טריים מן הים, ביניהן מסעדת LIFT שנמצאת בסמוך לפארק סטנלי והתחבבה עלינו מאוד בזכות הריחות המפתים בחוץ, האוירה הנעימה בפנים, הנוף למעגן הסירות וכמובן המנות הטריות והמיוחדות.

בנוסף למסעדות, מקום נוסף שבו הייתי מוכנה לבלות מדי יום הוא השוק המקסים באי גרנוויל הצמוד לדאון-טאון המציע שפי של פירות וירקות טריים, לחמים ריחניים ומאכלים מוכנים מכל הסוגים. אם נגלוש לרגע קט מנושא האוכל - מקום מעניין נוסף באי הוא שוק הילדים - מדובר בקניון בן 3 קומות שכל כולו עמוס בחנויות שמעניינות את החבר'ה הקטנים - חרוזים ופינות יצירה, עפיפונים וצעצועים מרהיבים, בגדים, ספרים והכל באוירה צבעונית וכיפית. באתם עם הילדים? בהצלחה...

ככל שהזמן עובר, אני מתאהבת יותר ויותר בעיר המדהימה הזו, ואם אתם טרם השתכנעתם שזה המקום החם לגור בו, זה בסדר, יותר סלמון בשבילי :)

שיט צפיה בלויתנים - חוויה נוספת שמשאירה טעם של עוד

נשתמע :),

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או מג'ספר לגולדן

פוסט זה הוא המשך של הפוסט "באה לבאנף?"

כשאני מבקרת במקום מרשים, יש לי תמיד תחושה של שיא - הנה אני נמצאת במקום כל כך יפה, כל כך עוצמתי, הייתכן שיש משהו יפה יותר? בדרך כלל התשובה שלילית, אבל קשה לתאר את הכיף בלגלות מקומות יפים לא פחות מאלו שקבעו שיאים חדשים.
אז נכון ששמורת באנף היא מקום קסום ויחיד במינו, אך גם שמורת ג'ספר קידמה את פנינו עם הפתעות חדשות ומעוררות התפעלות. אז...קדימה, נוסעים צפונה!

בדרך לג'ספר עוצרים באת'בסקה
כשמגיעים לאזור הרוקיס בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר, לוקחים סיכון קטן - החורף בהרים מתחיל די מוקדם והמעלות יכולות לרדת גם אל מתחת לאפס. היתרון בתקופה הזו הוא כמות המשקעים הנמוכה יחסית. סה"כ נפלנו על שני ימים גשומים. אחד מהם בדרכינו מבאנף לג'ספר שלא רק שלא הפריע, אלא גם עשה טוב.
בדרך לג'ספר, עצרנו בשני מקומות מאוד מיוחדים. הראשון היה אגם פיטו (Peyto Lake) שאפשר לכתוב עליו המון, אבל עדיף פשוט להוסיף תמונה -

המקום השני הוא קרחון את'בסקה (Athabasca glacier) אליו הגענו באמצעות רכב מיוחד לנסיעה על קרח, וזכינו לצפות בקשת מדהימה שהגיחה מבעד לעננים. אמרתי כבר שהגשם עשה רק טוב :)?

חשוב להצטייד בביגוד חם, באופן לא מפתיע הטמפרטורות בקרחון נמוכות

עם רדת הערב הגענו לעיירת ג'ספר שנראתה נטושה בערך כמו אזור התעשיה של דימונה ביום כיפור. בפאב (היחיד) של העיירה אנחנו מוצאות ברמן שפותר סודוקו וכמה כסאות ריקים. בקיצור לא המקום בשביל מחפשי חיי הלילה.


תחנה III - ג'ספר - למסלול יצאנו, דובים לא מצאנו
את היומיים הבאים בילינו בשמורת ג'ספר שהיא גרסא פראית יותר של מה שראינו עד כה - הרבה יותר מרחבי טבע עצומים, הרבה פחות אזורי קליטה בפלאפון. הרכבל של ג'ספר מציע תצפית מדהימה שאסור לפספס ואני ממליצה לטפס על אחד מסלעי הענק, לעצור למס' דקות, לנשום את האויר הקריר ולהתענג על הנוף הנפלא.

מסלול נוסף שבחרנו לעשות נמצא בקרבת מקום ומוביל אל קרחון המלאך (Angel glacier) שלמרגלותיו נפרס אגם קפוא. רק דבר אחד היה שונה מהתכנון - התכוננו כל כך הרבה למפגש עם דובי גריזלי, תרגלנו מקרים ותגובות, קנינו פעמונים בשביל לעשות רעש, דיברנו בקול רם. לא יודעת אם זה הנוכחות הישראלית שלנו, השירים של אנריקה איגלסיאס ששמתי באייפון או שנת החורף המתקרבת, אבל דובים לצערי (או לא...) לא נצפו באזור...

Time to say goodbye
את הרכס המופלא הזה עזבנו בגשם שוטף, בדרך לחלק האורבני של הטיול שלנו - ונקובר, עם עצירת ביניים בקמלופס - עיר שנמצאת באמצע הדרך וקצת מזכירה את טבריה, רק בלי הכינרת.
יכול להיות שבכלל לא היינו מעריכות את קמלופס אם לא מפולת בוץ שעצרה את התנועה בכביש מס' 1 ותקעה אותנו ל-3 שעות שהרגישו כמו נצח בעיירה ששמה גולדן. אני חשה צורך להזכיר את שמה כדי להזהיר אתכם, קוראים נכבדים. עדיף להירקב לצד הכביש ולא להיכנס למקום הדכאוני והמשעמם הזה שבו כל בני הנוער מצויידים במקל הליכה, כל החנויות (כן, כל ה-2) נסגרות בצהרים ורשימת הדברים שאפשר לעשות ממצה את עצמה אחרי 7 דקות. אז לפני שאתם מתכננים את נסיעתכם מערבה, חשבו פעמיים...

בהמשך - ארבעה ימים בעיר שהכי טוב לגור בה בעולם.
נשתמע :),

באה לבאנף?

הזמן שעבר מהרגע שבו קיבלתי במייל מחברה תמונה של שמורת באנף בהרי הרוקי ועד הרגע שבו אחזנו בכרטיסי טיסה התאים הרבה יותר לסופ"ש ספונטני באילת מאשר לחופשה טרנס-אטלנטית. הנוף הקסום ושלל האטרקציות המגניבות שהציע האזור גרם להתאהבות ממבט ראשון והמתנה בקוצר רוח למפגש מרגש. וכך מצאנו את עצמנו בסוף ספטמבר על טיסה LH0494 מפרנקפורט לקלגרי.

תחנה I - קלגרי - אז...איפה חנינו?
הביקור בעיר השוכנת למרגלות הרוקיס הקנדיים הותיר בי שני זכרונות עיקריים:
1. סתימה באסלה ובמוח של פקידת הקבלה במלון שרצתה שנפשיל שרוולים ונתחיל לפמפם עם הפומפה.
2. חניה בחניון Imperial parking  בדאון-טאון והגילוי המדהים בסוף השוטטות במעברים המקורים האינסופיים בין הבניינים שכל החניונים באזור נקראים Imperial parking. מזל שלמדתי מאמא לשמור קבלות מכל מקום - בעזרת הקבלה ובחור חביב עם אינטרנט סלולרי, הגענו לאוטו אחרי שעה של חיפושים.
אם כן, קלגרי היא עיר יחסית גדולה וחדשנית עם מגדל טלויזיה בעל רצפה שקופה שמציע תצפית היקפית על האזור, כבישים רחבים וכיפיים, אבל לא הרבה יותר מזה. תחנת עצירה מצויינת לפני המסע המופלא אל הטבע הפראי.

תחנה II - באנף - Lake Louise, פעמיים כי טוב
אין ספק שהתמונות של השמורה המדהימה הזו בחלקו הדרומי של הרכס אינן משקרות. יתרה מזאת, כשלאגמים התכולים, לפסגות העוצמתיות ולעיירה המקסימה מצטרפים האויר הצלול, הרוחות הקרירות והשלווה האינסופית, החוויה רק הולכת ומתעצמת.
עצרנו במלון Banff Caribou Lodge ברחוב הראשי של העיירה שמעבר למיקומו הנוח, הציע מסעדת סטייקים מאוד נחמדה (בשונה מהאוכל האמריקאי הטיפוסי ברוב המסעדות).
בילינו בשמורה 3 ימים בהם ביקרנו פעמיים באגם לואיז (בפעם הראשונה, היה קצת מעונן והיה בהחלט שווה לחזור ולראות שוב את האגם לאור השמש), עשינו שני מסלולים לצד האגם - מסלול קליל המקיף את האגם בחלקו הצפון-מערבי ומסלול של טיפוס ממושך עם שלג שירד עלינו ככל שעלינו בגובה ושלט מבאס בסיום שאסר על כניסה לקבוצות קטנות בגלל דובים עצבניים, עלינו ברכבל לתצפית יפיפיה על השמורה, וטיילנו בעיירת באנף הקטנה.

עזבנו עם טעם טוב ותחושה שלכאן אנחנו עוד נחזור מתישהו....

בהמשך הסיפור על המסע בקנדה - חיי הלילה בג'ספר, עצירה בעיירה הנוראית ביותר שניתן לדמיין ו-4 ימים בונקובר שגרמו לנו לשקול הגירה.

נשתמע :)

המשך בפוסט "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או מג'ספר לגולדן"